פרק שלישי

הליכה על קו גובה משולה להליכה של לוליין על גבי חבל דק. טוב, לא בדיוק. גם אם נווט יתאמץ מאד לשמור/להתייצב/לתפוס קו גובה, תמיד יצוץ באמצע איזה עץ, שיח, או סבך, או מצוק שיאלץ אותו להקיף אותו מלמעלה או למטה. מהו בכלל קו גובה? ההגדרה הבסיסית היא, קו דמיוני אופקי, המחבר את כל הנקודות הנמצאות באותו גובה מעל פני הים. זהו הנתון היחיד שמופיע במפה ואינו מופיע בשטח כסימונו במפה, דהיינו כתבליט. עד כמה הנווט מייחס חשיבות לעובדת קיומו של קו הגובה, ניתן לראות  בכל ניתוח מסלול, שכן, התייחסות נכונה לקווי גובה תוך כדי הזינוק, משמעותה חיסכון בזמן ובאנרגיה.  מהי הטכניקה הנכונה לשמור על קו גובה, אם בכלל ישנה אחת כזו? מניסיוני, יש טכניקה אחת הנקראת תרגול  מעשי. מעבר לניתוח המסלול, כפי שאנו אמורים לעשות בתום תחרות ניווט, צא ליער וקבע לך נקודות ברורות הנמצאות על אותו קו גובה, ככל שהפרטים במפה מאפשרים לך זאת. השתדל לעשות זאת בהתחלה סביב הר אחד ואחר כך עבור לשני הרים המחוברים ביניהם באמצעות גיא. בדוק את עצמך בהליכה בהתחלה ואחר כך בריצה, האם יש לך נטייה לרדת או לעלות? דרך נוספת היא לקחת עוד נווט אחד שיתחיל אתך באותה נקודה, כאשר כל אחד מכם הולך בכיוון מנוגד ועליכם להיפגש בנקודת היציאה. אתם יכולים גם להשאיר סרטי סימון איש לרעהו ואחרי שתעברו את נקודת האמצע, איספו את הסרטים שהשאיר חברכם. אפשר גם לתכנן ניווט קווי לאורך קו גובה, במפה שמאפשרת זאת כמובן מבחינת הפרטים.  

כאשר איבר אחד בגוף מנוטרל, במקרה זה הרגל שלי, איני יוצא לניווט מתוך כורח וקבלת המצב, בידיעה שהמנוחה של היום תביא להבראתה של הרגל ולחזרה הדרגתית לספורט ולניווט כבעבר. מאידך, ישנם אנשים שגופם נפגע, אך הם לצערנו, לא יכולים לחזור למצבם הקודם. הם נכים באופן קבוע. עבורם (ולא רק עבורם), פותח בעולם הניווט הספורטיבי, ענף ניווט הנכים שנכון יתר לקרוא לו ניווט שבילים ובאנגלית, Trail Orienteering ובקיצור – Trail O.   סוג של ניווט שיכול להתאים בעצם לכל אחד ובעיקר כמובן, לאנשים עם מוגבלויות. זהו ניווט שיכול להוות עוד דרך, כדי להציג את ענף הספורט שלנו, שכן הוא מרכז על גבי מפה, הבנה והתייחסות לשטח, בלי התייחסות לזמן. לא נדרש עבורו גם שטח גדול. כל בית ספר שיש לו מפת ניווט, כל  פארק בלב העיר וכל מקום אחר מתאים בלב ריכוזי אוכלוסיה. גם ניווט קלאסי בלב יער מחוץ לעיר, בא בחשבון, בתנאי שיש בו שבילים טובים מספיק למעבר של אנשים בעלי מוגבלות פיזית כלשהי. זהו כלי נפלא שהתנסינו בו במהלך 30 שנות האיגוד פה ושם, אך לא נתנו את דעתנו עליו ברצינות עד עצם היום הזה.      ממקום מושבי, תרתי משמע בימים אלו של החלמה מפציעה, אני מרים את הכפפה ויוצר מציאות מחשבתית חדשה. מבקש לעורר את המודעות בקרב חברי הנווטים לאפשרות הזו שכבר קיימת בעולם זה שנים רבות, אך אצלנו עדיין לא. היום אני קולט את משמעותו של המשפט: דברים שרואים משם לא רואים מכאן.    

ולסיום: אני צופה בסתיו המתרגש ובא אלינו סוף סוף. אפשר להתחיל לנשום מלוא הריאות, להתרגש ולחייך אל העולם ולענות למי ששואל אתכם, ששלומכם הכי טוב שיכול להיות. ברגע זה כמובן. כי באמת, זה תמיד זה הכי טוב, שיכול להיות ברגע זה. האם רע לכם או טוב לכם? אתם תחליטו. האם השני אז יודע באמת מה שלומכם? לא, אך מה זה  משנה? אתם עניתם בצורה הכי מדויקת שאפשר.   כמו בניווט.  אם לא מדייקים, טועים. זיכרו - לא משנה איך היה הניווט שלכם, "מחר" תמיד יהיה עוד ניווט.

פרק שני

בין תחנת ניווט אחת לתחנת ניווט שנייה, נמצא מרחב התמרון הלא ידוע. אתה עוזב תחנה כשאתה יודע בדיוק היכן אתה נמצא ובדרך אל התחנה הבאה, מוטלים עליך שני דברים. גם לדעת בכל רגע נתון היכן אתה נמצא וגם מהי הדרך הטובה ביותר שתביא אותך אל התחנה הבאה. טוב, כמובן שזה לא בדיוק כך, כיוון שבחלקה הראשון של הדרך, אתה מנווט בטכניקת ניווט גס ומהיר ורק בחלקה השני של הדרך, זה שקרוב לתחנה הבאה, אתה מדייק יותר ועובר לניווט עדין שמביא אותך מהר ובטוח אל התחנה. עד כאן הכל מרגיש לי נכון כיוון שזוהי טכניקת הניווט שלי בדרך כלל על פי תיאוריה שלמדתי מותיקים ומנוסים ממני ואותה העברתי הלאה לילדי ולתלמידי.

דבר נוסף: על פי המפה שבידינו, מיקומה של התחנה הבאה הוא מדויק וברור. האם בחיים אנו יודעים תמיד מהי התחנה הבאה שלנו? האם אנו יודעים תמיד מהן התחנות הבאות שלנו, אחרי התחנה הקרובה?! אם לא די בכך – האם אנו יודעים תמיד איך נגיע אל התחנה הבאה שלנו?!   התשובות טמונות בסיפורים. לא בהכרח סיפורים של אחרים, אלא סיפורים שלי, מתוך חיי ונסיוני. אם מישהו מהקוראים מתחבר אל פילוסופית החיים שלי, הוא מוזמן להרהר בהם יחד אתי. לעיתים אני מתעייף נפשית וחושב לעצמי: זהו עד כאן, אין יותר צורך לחשוב ואז אני קולט שברגע שאפסיק לחשוב ולהתפלסף עם עצמי, או עם אחרים, אני בנסיגה. אני כמו יורד בשלוחה או בגיא, אך מה לעשות והדרך הטובה או המתחייבת אל התחנה הבאה (כי כאמור הדרך הקצרה היא לא בהכרח הדרך המהירה),  מחייבת אותי לטפס במעלה ההר ולעבור את הרכס לצידו השני.

בימים האחרונים אני רואה את העולם כמו דרך חלון ראוה. על פני חולפים אנשים שהולכים, על פני חולפים אנשים שרצים ו/או מנווטים, על פני חולפים אנשים, שלמראית עין לפחות, תפקודם מושלם. אני מתבונן בהם בהתחלה בקנאה, נותן לעצמי להתגעגע מבפנים ואז נרגע. זה בא והולך. היום עשיתי מעשה שעזר לי להתגבר על תחושת התסכול שלי ובדיעבד, אני יודע שהצלחתי. באתי לתחרות ניווט ולראשונה בחיי לא ניווטתי, פשוט הייתי שם כדי לחוות את האווירה. לראות את כולם יוצאים לניווט וחוזרים ממנו מיוזעים ולדעת שהיום אני איני מנווט. נקודה. במקום זאת אציג לראווה את רגלי המגובסת, אבקש (וגם אקבל), שלל ציורים וברכות בנושא הניווט על גבי הגבס. מין מעשה ילדותי משהו, אך הוא משעשע אותי. בכלל בימים באחרונים אני עסוק הרבה בלשעשע את עצמי, על חשבון הזמן שהקדשתי בדרך כלל עד לפציעה, לשמירה על הכושר הגופני. עכשיו אני שומר על הכושר הנפשי. בלית ברירה אני מגלה בתוכי דורון חדש שלומד לחיות עם סערות פנימיות שחבל על הזמן, אך במקביל לומד לשחרר ולקבל את המצב כמות שהוא. בין שני המצבים יש מצב של ואקום. הראש מתרוקן לגמרי ואז עולות השאלות. כל כך הרבה שאלות על החיים ומשמעותן, שכל מה שאני עושה איתן, הוא לתת להם להיות וגם רושם אותן על דף נייר. איני ממהר לענות עליהן. לפחות עד שירד הגבס. מותר לי להתפנק לשם שינוי. כאשר יהיו תשובות, אשתף אתכם.

כמו כן, בפרק הבא אספר על הליכה על קו גובה ועד אז, להתראות לכם, מאחד שכרגיל, שלומו הכי טוב שיכול להיות.

ברגע זה כמובן. 

פרק ראשון

אם מישהו מחפש, כלומר אני, מה עוד היה צריך לקרות בחיי כדי שאתחיל לכתוב את היומן האישי שלי, את הספר שלי, את הבלוג האישי שלי, או בקיצור את חיי – הנה הגיע המקרה, מקרה רגל שהניע אותי סוף סוף להתחיל.

יום שישי ה 8.10.2010. ניווט לזכר צביקה סחראי ביער בן שמן בארגונו של מועדון מודיעין. סיון בתי חזרה סוף סוף לנווט והצטרפה אלי לשמחתי הרבה. סיון זינקה לפני למסלול הקצר ואני יצאתי לדרך חמש דקות אחריה באותו מסלול. סיון "רגילה" שאני עוקף אותה בניווטים, אך הפעם לא רק שלא עקפתי אותה, היא גם לא ראתה אותי לאורך כל הניווט. מאוחר יותר היא תספר לי שבאמצע הניווט שלה חלפה מחשבה בתוכה שאולי אבא התברבר ואולי לשם שינוי היא טובה יותר ממני...  אני אגב, מחכה ליום הזה.  כאשר הגיעה מתנשפת למשפך הסיום מישהו זרק לה "סיון, אבא שלך באמבולנס". "מה?! מה אמרת?" – היא שואלת נבהלת ורצה לכיוון האמבולנס שעמד בחניית המכוניות ושם היא אכן מצאה אותי, נאנק קלות מכאבים על אלונקה...

כאשר זינקתי לכיוון התחנה הראשונה, עליתי במעלה הגבעה אל המערה שם אמורה היתה להיות התחנה. היא אכן היתה שם, במרחק נגיעה ממני, אך איפה שהוא בשטח הטרשי והסלעי שם ביער, דרכה רגלי  במקום לא ידוע והתעקמה לה לפתע פתאום. הזעקה שנתמלטה מגרוני בצרוף איזו קללה עסיסית, עדיין לא העידה על מה שקורה לי באמת. "זה יעבור", חשבתי לעצמי "ואני אמשיך בניווט עם קצת כאבים. עברו 30 שניות מהזינוק שלי. לא נורא, אחכה עוד 30 שניות ואצא לדרך". היה חם, כבר הזעתי כמו חמור וכשהחלטתי לקום, לפתע הסתחררתי ונפלתי כולי מכוסה בזיעה קרה. עכשיו כבר הבנתי שהניווט באותו יום הסתיים עבורי. עדיין לא ידעתי אז, שזהו גם הניווט האחרון שלי לתקופה ארוכה של מספר שבועות. הרמתי קול צעקה לחבר'ה שבזינוק ויחד עם החובש שהגיע לשם, הובלתי אחר כבוד אל האמבולנס שהגיע בינתיים.

בתי היקרה לקחה פיקוד והסיעה אותי אל מוקד החירום של קופת החולים. האבחנה: נקע עם חשד לשבר, התגלתה במהלך השבוע כנכונה. בחלוף תשעה ימים מיום האירוע הדרמטי עבורי, הושמה היום, רגלי בגבס ואיתם התחיל גם פרק חדש בחיי, פרק שעוד לא ידעתיו. פרק של חיי יומיום בעזרת קביים, פרק של זריקות וטיפולים שוטפים, פרק של מוגבלות ונכות, פרק של אובדן כושר עבודה, פרק של ..... אין ניווטים בינתיים!

כולכם, או רובכם יודע שאני עוסק בין השאר בעריכת טקסי אבלות, מה שנקרא לוויות. אז בתור אדם שנוגע במוות, בדבר המוחלט הזה שאין ממנו חזרה, בדבר הזה שאי אפשר להימלט ממנו ויום אחד, בדרך כלל ביום בלתי צפוי, הוא יקיש על דלתנו ואז, כן אז... נמות. אני שנוגע בדבר הזה כעניין שבשגרה, יודע שאני נמצא עכשיו בסוג של חזרה גנרלית, במין דרמה אמיתית של החיים, שבה איני יכול ,פשוט איני יכול לעשות את הדבר שאני הכי אוהב וזה לנווט!

מכיוון שזה הולך להיות זמני (גם החיים אגב זה דבר זמני אם לרגע שכחתם) ואני אחזור לניווט במשנה מרץ, גם מן המוות אנחנו חוזרים... לא, לא נפלתי על הראש, רק על הרגליים ואם תשאלו מה אני מספר לכם כאן, אענה שאסביר את עצמי בהמשך, בפרקים הבאים של הבלוג הזה, היומן האישי הזה, החשיפה הזו.

זאת עליכם לדעת. אצלי, הסטיקר (שמודבק אגב על מכוניתי) עליו נאמר: ניווט – יותר מסתם ספורט", הוא מאד משמעותי בשבילי. אני עוסק בניווט במרבית שנות חיי. ניווט ספורטיבי הוא הביטוי הספורטיבי שלי, הביטוי המעשי ביותר שלי לכל שאר הניווטים שאני עושה בחיי. מכאן, שכל מה שתקראו כאן  מעתה ואילך, לא יעסוק רק בניווט ספורטיבי, מפות, מסלולים וחויות, כי אם גם בנושאים כלליים וגם בנושאים אישיים.

לסיום, הפרק הראשון – הרי לכם פירוש לשם שבחרתי: דורוניווטרון. בין תכניות המגירה שלי, המלאה יש לציין, מסתתרת גם תכנית מאד מעשית, שאמורה לקרום עור וגידים בקרוב. אני יודע שהמילה "בקרוב" היא מילה מאד יחסית, אך לא אתחייב על זמן, כי אם על העובדה, שבזמן הנכון אעמוד על במה מול קהל ו.... עד כאן. לא אחשוף יותר. בקיצור, זהו שילוב משולש של: דורון+ ניווט+ תיאטרון ובקיצור –  דורוניווטרון.

תודה שביקרתם את הבלוג שלי. אם תרצו להגיב אתם רשאים, גם כך איני יכול לחסום אתכם, אךחשוב שתדעו,  שבפעם הראשונה שלי (לא רק להיות בגבס פעם ראשונה!), אני עומד לחשוף את עצמי ואת דעותי מבלי להסס ומבלי להתחשב בדעותיהם של אחרים.

אתם יודעים על מה אני שמח? על זה שזה קרה לי בתחרות ניווט ולא באיזה מקום סתמי אחר. אם כבר קיבלתי מתנה (בלי מרכאות), אז שזה כבר יקרה בניווט וכמו שצריך. להתראות לכם, מאחד שכרגיל, שלומו הכי טוב שיכול להיות. ברגע זה כמובן.