בין תחנת ניווט אחת לתחנת ניווט שנייה, נמצא מרחב התמרון הלא ידוע. אתה עוזב תחנה כשאתה יודע בדיוק היכן אתה נמצא ובדרך אל התחנה הבאה, מוטלים עליך שני דברים. גם לדעת בכל רגע נתון היכן אתה נמצא וגם מהי הדרך הטובה ביותר שתביא אותך אל התחנה הבאה. טוב, כמובן שזה לא בדיוק כך, כיוון שבחלקה הראשון של הדרך, אתה מנווט בטכניקת ניווט גס ומהיר ורק בחלקה השני של הדרך, זה שקרוב לתחנה הבאה, אתה מדייק יותר ועובר לניווט עדין שמביא אותך מהר ובטוח אל התחנה. עד כאן הכל מרגיש לי נכון כיוון שזוהי טכניקת הניווט שלי בדרך כלל על פי תיאוריה שלמדתי מותיקים ומנוסים ממני ואותה העברתי הלאה לילדי ולתלמידי.
דבר נוסף: על פי המפה שבידינו, מיקומה של התחנה הבאה הוא מדויק וברור. האם בחיים אנו יודעים תמיד מהי התחנה הבאה שלנו? האם אנו יודעים תמיד מהן התחנות הבאות שלנו, אחרי התחנה הקרובה?! אם לא די בכך – האם אנו יודעים תמיד איך נגיע אל התחנה הבאה שלנו?! התשובות טמונות בסיפורים. לא בהכרח סיפורים של אחרים, אלא סיפורים שלי, מתוך חיי ונסיוני. אם מישהו מהקוראים מתחבר אל פילוסופית החיים שלי, הוא מוזמן להרהר בהם יחד אתי. לעיתים אני מתעייף נפשית וחושב לעצמי: זהו עד כאן, אין יותר צורך לחשוב ואז אני קולט שברגע שאפסיק לחשוב ולהתפלסף עם עצמי, או עם אחרים, אני בנסיגה. אני כמו יורד בשלוחה או בגיא, אך מה לעשות והדרך הטובה או המתחייבת אל התחנה הבאה (כי כאמור הדרך הקצרה היא לא בהכרח הדרך המהירה), מחייבת אותי לטפס במעלה ההר ולעבור את הרכס לצידו השני.
בימים האחרונים אני רואה את העולם כמו דרך חלון ראוה. על פני חולפים אנשים שהולכים, על פני חולפים אנשים שרצים ו/או מנווטים, על פני חולפים אנשים, שלמראית עין לפחות, תפקודם מושלם. אני מתבונן בהם בהתחלה בקנאה, נותן לעצמי להתגעגע מבפנים ואז נרגע. זה בא והולך. היום עשיתי מעשה שעזר לי להתגבר על תחושת התסכול שלי ובדיעבד, אני יודע שהצלחתי. באתי לתחרות ניווט ולראשונה בחיי לא ניווטתי, פשוט הייתי שם כדי לחוות את האווירה. לראות את כולם יוצאים לניווט וחוזרים ממנו מיוזעים ולדעת שהיום אני איני מנווט. נקודה. במקום זאת אציג לראווה את רגלי המגובסת, אבקש (וגם אקבל), שלל ציורים וברכות בנושא הניווט על גבי הגבס. מין מעשה ילדותי משהו, אך הוא משעשע אותי. בכלל בימים באחרונים אני עסוק הרבה בלשעשע את עצמי, על חשבון הזמן שהקדשתי בדרך כלל עד לפציעה, לשמירה על הכושר הגופני. עכשיו אני שומר על הכושר הנפשי. בלית ברירה אני מגלה בתוכי דורון חדש שלומד לחיות עם סערות פנימיות שחבל על הזמן, אך במקביל לומד לשחרר ולקבל את המצב כמות שהוא. בין שני המצבים יש מצב של ואקום. הראש מתרוקן לגמרי ואז עולות השאלות. כל כך הרבה שאלות על החיים ומשמעותן, שכל מה שאני עושה איתן, הוא לתת להם להיות וגם רושם אותן על דף נייר. איני ממהר לענות עליהן. לפחות עד שירד הגבס. מותר לי להתפנק לשם שינוי. כאשר יהיו תשובות, אשתף אתכם.
כמו כן, בפרק הבא אספר על הליכה על קו גובה ועד אז, להתראות לכם, מאחד שכרגיל, שלומו הכי טוב שיכול להיות.
ברגע זה כמובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה