פרק ראשון

אם מישהו מחפש, כלומר אני, מה עוד היה צריך לקרות בחיי כדי שאתחיל לכתוב את היומן האישי שלי, את הספר שלי, את הבלוג האישי שלי, או בקיצור את חיי – הנה הגיע המקרה, מקרה רגל שהניע אותי סוף סוף להתחיל.

יום שישי ה 8.10.2010. ניווט לזכר צביקה סחראי ביער בן שמן בארגונו של מועדון מודיעין. סיון בתי חזרה סוף סוף לנווט והצטרפה אלי לשמחתי הרבה. סיון זינקה לפני למסלול הקצר ואני יצאתי לדרך חמש דקות אחריה באותו מסלול. סיון "רגילה" שאני עוקף אותה בניווטים, אך הפעם לא רק שלא עקפתי אותה, היא גם לא ראתה אותי לאורך כל הניווט. מאוחר יותר היא תספר לי שבאמצע הניווט שלה חלפה מחשבה בתוכה שאולי אבא התברבר ואולי לשם שינוי היא טובה יותר ממני...  אני אגב, מחכה ליום הזה.  כאשר הגיעה מתנשפת למשפך הסיום מישהו זרק לה "סיון, אבא שלך באמבולנס". "מה?! מה אמרת?" – היא שואלת נבהלת ורצה לכיוון האמבולנס שעמד בחניית המכוניות ושם היא אכן מצאה אותי, נאנק קלות מכאבים על אלונקה...

כאשר זינקתי לכיוון התחנה הראשונה, עליתי במעלה הגבעה אל המערה שם אמורה היתה להיות התחנה. היא אכן היתה שם, במרחק נגיעה ממני, אך איפה שהוא בשטח הטרשי והסלעי שם ביער, דרכה רגלי  במקום לא ידוע והתעקמה לה לפתע פתאום. הזעקה שנתמלטה מגרוני בצרוף איזו קללה עסיסית, עדיין לא העידה על מה שקורה לי באמת. "זה יעבור", חשבתי לעצמי "ואני אמשיך בניווט עם קצת כאבים. עברו 30 שניות מהזינוק שלי. לא נורא, אחכה עוד 30 שניות ואצא לדרך". היה חם, כבר הזעתי כמו חמור וכשהחלטתי לקום, לפתע הסתחררתי ונפלתי כולי מכוסה בזיעה קרה. עכשיו כבר הבנתי שהניווט באותו יום הסתיים עבורי. עדיין לא ידעתי אז, שזהו גם הניווט האחרון שלי לתקופה ארוכה של מספר שבועות. הרמתי קול צעקה לחבר'ה שבזינוק ויחד עם החובש שהגיע לשם, הובלתי אחר כבוד אל האמבולנס שהגיע בינתיים.

בתי היקרה לקחה פיקוד והסיעה אותי אל מוקד החירום של קופת החולים. האבחנה: נקע עם חשד לשבר, התגלתה במהלך השבוע כנכונה. בחלוף תשעה ימים מיום האירוע הדרמטי עבורי, הושמה היום, רגלי בגבס ואיתם התחיל גם פרק חדש בחיי, פרק שעוד לא ידעתיו. פרק של חיי יומיום בעזרת קביים, פרק של זריקות וטיפולים שוטפים, פרק של מוגבלות ונכות, פרק של אובדן כושר עבודה, פרק של ..... אין ניווטים בינתיים!

כולכם, או רובכם יודע שאני עוסק בין השאר בעריכת טקסי אבלות, מה שנקרא לוויות. אז בתור אדם שנוגע במוות, בדבר המוחלט הזה שאין ממנו חזרה, בדבר הזה שאי אפשר להימלט ממנו ויום אחד, בדרך כלל ביום בלתי צפוי, הוא יקיש על דלתנו ואז, כן אז... נמות. אני שנוגע בדבר הזה כעניין שבשגרה, יודע שאני נמצא עכשיו בסוג של חזרה גנרלית, במין דרמה אמיתית של החיים, שבה איני יכול ,פשוט איני יכול לעשות את הדבר שאני הכי אוהב וזה לנווט!

מכיוון שזה הולך להיות זמני (גם החיים אגב זה דבר זמני אם לרגע שכחתם) ואני אחזור לניווט במשנה מרץ, גם מן המוות אנחנו חוזרים... לא, לא נפלתי על הראש, רק על הרגליים ואם תשאלו מה אני מספר לכם כאן, אענה שאסביר את עצמי בהמשך, בפרקים הבאים של הבלוג הזה, היומן האישי הזה, החשיפה הזו.

זאת עליכם לדעת. אצלי, הסטיקר (שמודבק אגב על מכוניתי) עליו נאמר: ניווט – יותר מסתם ספורט", הוא מאד משמעותי בשבילי. אני עוסק בניווט במרבית שנות חיי. ניווט ספורטיבי הוא הביטוי הספורטיבי שלי, הביטוי המעשי ביותר שלי לכל שאר הניווטים שאני עושה בחיי. מכאן, שכל מה שתקראו כאן  מעתה ואילך, לא יעסוק רק בניווט ספורטיבי, מפות, מסלולים וחויות, כי אם גם בנושאים כלליים וגם בנושאים אישיים.

לסיום, הפרק הראשון – הרי לכם פירוש לשם שבחרתי: דורוניווטרון. בין תכניות המגירה שלי, המלאה יש לציין, מסתתרת גם תכנית מאד מעשית, שאמורה לקרום עור וגידים בקרוב. אני יודע שהמילה "בקרוב" היא מילה מאד יחסית, אך לא אתחייב על זמן, כי אם על העובדה, שבזמן הנכון אעמוד על במה מול קהל ו.... עד כאן. לא אחשוף יותר. בקיצור, זהו שילוב משולש של: דורון+ ניווט+ תיאטרון ובקיצור –  דורוניווטרון.

תודה שביקרתם את הבלוג שלי. אם תרצו להגיב אתם רשאים, גם כך איני יכול לחסום אתכם, אךחשוב שתדעו,  שבפעם הראשונה שלי (לא רק להיות בגבס פעם ראשונה!), אני עומד לחשוף את עצמי ואת דעותי מבלי להסס ומבלי להתחשב בדעותיהם של אחרים.

אתם יודעים על מה אני שמח? על זה שזה קרה לי בתחרות ניווט ולא באיזה מקום סתמי אחר. אם כבר קיבלתי מתנה (בלי מרכאות), אז שזה כבר יקרה בניווט וכמו שצריך. להתראות לכם, מאחד שכרגיל, שלומו הכי טוב שיכול להיות. ברגע זה כמובן.