פרק שביעי

החלמתי. האורטופד בחן השבוע את הצילום המעודכן של הקרסול והודיע בחגיגיות כי השבר התאחה ורגלי תקינה. "האם אני יכול לחזור לפעילות ספורט, דוקטור?" התשובה היתה  חיובית. "רק לאט לך", הוסיף ואמר. לאט לי הוא אמר ואני מבין שאני צריך להבין שקצב החלמתו של איבר פגוע בגוף, אינו תואם לרצוני לקפוץ מיד שוב למים העמוקים. אני מכריח את עצמי להיות עסוק בהקשבה לגוף. פשוט להקשיב. לומד איך ללכת מחדש מרחקים ארוכים ואחרי שאעבור את המשוכה הזו, אחזור שוב לריצה ומכאן הדרך לניווט התחרותי קצרה. כמובן שיש איזה פחד קטן שמתחיל לקנן בתוכי: ומה אם דבר כזה יחזור שוב על עצמו? עד כמה עלי להיזהר?  גם על הקולות האלה אני צריך לעבוד.

אנשים יקרים. כל אחד מאיתנו מתכנן תוכניות, גדולות כקטנות ולפתע קורה משהו והתוכנית לא יוצאת אל הפועל. בקיצור, תכניות משתנות, כמאמר הפתגם העממי: האדם מתכנן ואלוהים צוחק. אולי אין המשפט הזה הולם יציאה לתחרות ניווט, אך יש בינינו נווטים הנחושים לסיים את הניווט בהצלחה, שלא לומר, לנצח בו. מנגד, האם אני אי פעם חשבתי שאחזור פצוע מהניווט ואבין ש...זהו, שאין ניווטים בזמן הקרוב?! הנה, זה אכן קרה לי ורק עתה, אחרי "שהצלחתי"  להעביר את השבתות האחרונות בלי ניווט, הבנתי שזה אפשרי. יש גם חיים אחרים. חיים בלי ניווט. זה כמעט לא יאומן. זה כנראה סוד האיזון שמישהו שלח לי סימן שיש דבר כזה. "כן, אבל... אבל איך תחרות ניווט יכולה להתנהל בכלל בלעדי?!" צורח האגו שלי.  "איך יתכן שתהיה תחרות ביער אודם שכל כך רציתי להיות בו בלעדי?! מדוע לא ירד גשם זלעפות באותו יום ודחו את הניווט?! בכלל, איך כל הסיפור הזה של הניווט ממשיך לחיות בלעדי?!" אני שומע את האגו שלי ואיני מאמין למשמע הקול הפנימי שאיני אוהבו. האגו מדבר ומדבר ומדבר ואינו מפסיק. "היכן הענווה שלי?! מדוע איני יכול לשלוט בו?!", נשמע בתוכי קול אחר, מפוייס, רגוע יותר... 

יום אחד לא אהיה כאן יותר. אני לא יודע מה אתכם, אולי אתם תחיו לנצח, אבל לא אני ולכן קצת ענווה לא תזיק לי. העולם ימשיך להתקיים בלעדי ותחרויות ניווט על אחת כמה וכמה. הכל ישתנה. גם הפרח שרמסתי אותו בכפות רגלי שלא בכוונה תוך כדי ניווט, גם הוא כבר לא יהיה שם כדי לסלוח לי. הגעתי לנקודת זמן שבה אני מפנים דברים עמוק עמוק. איזה מזל שאחזור לנווט בקרוב, כי בזמן הניווט אני עסוק בדרך כלל רק בדבר אחד: מהי הדרך המהירה ביותר אל התחנה הבאה?

השבוע סיימתי קורס בשפת הסימנים. שפת החירשים, למי שלא מכיר את המינוח. שפה מדהימה, חשובה מאד לנו, המדברים והשומעים, כדי שנוכל לתקשר עם אלה שאינם שומעים. שפת הסימנים, מזכירה לי את סימני הניווט הבינלאומי של הספורט שלנו. עליך להכיר אותם, אם אתה רוצה להבין את תיאור התחנות. אם אינך יודע, אתה תשאל ותדע ואם אינך יודע, אתה תתמודד עם הציורים ותנסה לפענח. ברוב המקרים תצליח. סוד הפנמת הסימנים הוא תרגול חוזר. לצאת שוב ושוב אל השטח עם תיאור תחנות בינלאומי, לא להתפשר ולכתוב בצד את התיאור באופן ידני שוב ושוב עד שלומדים. תרגול, לימוד והתמדה. הפנמה ויישום.

 החלמתי. או שמא עלי לומר "החלמתי?" (חית ולמד בקמץ). האם החלמה היא גם חלום?  האם ניווט הוא הגשמה של חלום?! שאלות מעניינות שיישארו בינתיים בלתי פתורות. אסיים במילותיה של המשוררת סמדר שיר ואתם תיקחו אותן לאן שתירצו:  "אם יש לך חלום /  אל תיתן לו ללכת /  לך אחריו כל הדרך /   כל עוד אתה נושם רוץ אחריו / עד שיתגשם."

 

פרק שישי

יצאתי לניווט וחזרתי כעבר שעה קלה. יצאתי יבש וחזרתי רטוב מזיעה. יצאתי נקי וחזרתי קצת מלוכלך ועם קוצים. יצאתי רענן וחזרתי מעט עייף אך עם הרבה אנרגיה טובה. יצאתי לניווט עם מפה חלקה וחזרתי עם מפה מקומטת. יצאתי וחזרתי. יצאתי צעיר וחזרתי כעבור שעה צעיר יותר, אך לגילי נוספה שעה. יצאתי לניווט בציפייה וחזרתי עם חוויות. לאן יצאתי, לאן חזרתי? את זאת רק אני אדע. את מי פגשתי בדרך? את מה פגשתי בדרך? האם התעכבתי בדרך, או שמא מה שעניין אותי היה לרוץ הכי מהר ולהגיע ראשון? האם חשבתי על משהו אחר בזמן הניווט, חוץ מאשר הניווט עצמו? מה העסיק את מוחי בין התחנה השנייה לשלישית? ואולי היה זה בין השלישית לרביעית?

גרמניה. מאי 2002. ניווט שליחים 24 שעות בגרמניה. הניווט הרביעי שלי באותן 24 שעות היה באמצע הלילה והיה ערפל כבד. ערפל לא עוצר ניווט. יוצאים לדרך. ערפל בלילה גרוע יותר מערפל ביום, שכן אתה תלוי לגמרי בחסדו של פנס הראש שברשותך. אז היה לי אחד כזה והוא היה אפילו טוב, אלא שאלומתו החזקה שהאירה על הערפל, כאילו האירה על קיר של בניין אפור. לא ראיתי דבר ובכל זאת התקדמתי ואפילו הגעתי לתחנות. לא לוותר. זוכרים? בשעה מסוימת כדור הארץ שהמשיך לנוע על צירו (ראה פרק קודם) הביא את איילת השחר. באירופה כמו באירופה – גם הזריחה היא איטית מאד. איפה שהוא בשני שליש של הניווט, שמעתי בכי חנוק לא רחוק ממני. עצרתי לרגע את דריכת רגלי על הענפים ביער והקשבתי. הבכי הלך והתחזק. עדיין לא ראיתי דבר. לפתע מתוך הערפל יצאה מולי סינדרלה בבגדי ניווט, נערה צעירה יפה ובוכיה. התעשתתי ושאלתי אותה לפשר בכייה. היא אמרה שאיבדה את דרכה ואינה יודעת כבר זמן רב איפה היא נמצאת. האביר שבתוכי לקח פיקוד ואמרתי לה שאעזור לה ואנווט יחד עימה. זנחתי את המסלול שלי והצטרפתי אל המסלול שלה, תחנה אחרי תחנה. בכייה פסק, בטחונה העצמי גבר והערפל... הערפל נעלם לו עם עלות השחר. כאשר התקרבנו אל משפך הסיום, כבר שמענו את הקולות של האנשים. נפרדנו בחיוך. היא רצה אל משפך הסיום ואני חזרתי אל היער להשלים את התחנות האחרונות שלי. יותר לא ראיתיה, אך זכר הערפל ההוא לא ימוש ממני לעולם.

גרמניה. מאי .2004 ניווט שליחים 24 שעות בגרמניה. שוב יצאתי אל הלילה חמוש בפנס ראש רצחני שהושאל לי על ידי ידידי הטוב ברנד. "ומה עם הבטריה שעל גבי?" שאלתי אותו טרם צאתי. "היא מלאה, אין לך מה לדאוג."  אז לא דאגתי ובכל זאת, למען הסר ספק, ציידתי את האמה בידי הימנית בפנס אצבע קטן וחזק. שיהיה, מה כבר יכול להיות. אני בקושי מרגיש אותו. הניווט הלך חלק. נהניתי מאד כדרכי בקודש מניווטי לילה. במחצית הדרך, במקום המרוחק ביותר מנקודת הסיום, החווירה לפתע אלומת האור שמעל ראשי ונעלמה כלא היתה. לרגע חשבתי שחיבורי החוטים התנתקו. בדקתי אך הכל היה בסדר. לרגע היה נדמה לי שהרגשתי הקלה על גבי. הבטריה הנטענת פרקה את כל מטענה ואני נותרתי בלילה חשוך, ביער עבות לבד, כשלפני עוד לפחות שלושה קילומטרים בקו אווירי עד הסיום. לא היתה בשטח שום סינדרלה או כיפה אדומה שתציל אותי. היו רק גחליליות שהשמיעו קצת רחש בתנועתן – היו אלה הנווטים שעברו לידי ואפילו לא ראו אותי. סוף טוב, הכל טוב, הגעתי לסיום, אל תשאלוני איך. הכל תודות לפנס אצבע קטן וממזרי שקניתי פעם. לא רק שהגעתי, אפילו עברתי בכל התחנות בדרך חזרה. לא לוותר. זוכרים?

נווה שלום. שנת 1998 לערך. ניווט שליחים לילה. מקום הכינוס אולם התרבות של הישוב. מועדון ניווט דן ז"ל שהיה אחראי לאירוע יוצא הדופן הזה, נרגע רק כאשר כל הנווטים חזרו בשלום. בארץ אין כמעט ניווטי לילה ולכן גם אין הרבה סיכויים להיתקל באיזה סינדרלה באמצע הלילה. ערפל יש מדי פעם, אך רק בארץ חבוטה כמו שלנו, נמצא את המונח "ערפל קרב".

בכל שבוע יש שבת. בכל שבת יש ניווט. כל פעם במקום אחר. פעם בשנה פה ופעם בשנה כאן. רק אני נודד מדי שבת אחרי הניווטים. אני הדבר הקבוע היחיד בשטח המשתנה. באמת? לאו דווקא. מי שהייתי אתמול, אינו מי שאני היום ובודאי לא זה שאהיה מחר. ניווט לילה, ניווט ליום, ניווט למען או ניווט לזכר, ניווט ארצי או ניווט מקומי. עקרונות הניווט קבועים  ורק התפאורה משתנה כל הזמן. כמו מצב הרוח שלי, לכן, כאשר תשאלו לשלומי, תקבלו תמיד את התשובה המעורפלת, שמעולם לא היתה ולא תהיה מדויקת ממנה: "שלומי הכי טוב שיכול להיות ברגע זה, כי... כי אין רגע אחר."

פרק חמישי

בכל יום מחדש השמש  זורחת במזרח ושוקעת במערב. יום יום, כבר מיליוני שנים, היא חוזרת על אותן התנועות. ניוטון וקודמיו שגילו כי כדור הארץ סובב על צירו  וסביב השמש, שינו את ידיעותינו על תנועתו של כדור הארץ. למרות זאת, גם היום, שנים רבות אחרי שה"תרמית" התגלתה, עדיין נוח לנו לראות את זריחת השמש ולתפוס איזה שקיעה טובה, למרות שאנו יודעים כי אין בכלל זריחה וגם לא שקיעה. מזל שרומנטיקנים כמוני צריכים את הדבר הזה כמו אויר לנשימה.

גם אנחנו הנווטים לכודים בין זריחה ושקיעה, אנחנו אוהבי הטבע. הייתכן שיהיה נווט שאינו אוהב את הטבע?! לא סביר. יום אחד לפני הרבה שנים, לקחתי אחרי חבורה של צעירים במסגרת טיול מאורגן שהדרכתי בארצות הברית. מאהבתי הרבה את הטבע ומהיותי קצת הרפתקן, לקחתי אותם לטיול קצר בשמורת ה"רדווד" - שמורת העצים האדומים שמצפון לסן פרנסיסקו. למרות  שזו היתה לי הפעם הראשונה בשמורה הזו, בטחוני העצמי, ידיעותי בקריאת מפה ועידודם של המטיילים שלהם הצעתי לטייל, הביאו אותי להוביל אותם בשעת אחרי הצהריים דרך העצים הדקיקים והיפהפיים, אל עבר חופו של האוקיאנוס האטלנטי, ממערב לשמורה. לא היה לי ספק לגבי הדרך הצרה שעברה במעבה היער. היא היתה כבושה היטב מרגליהם של טיילים שביקרו שם לפני. בידי אחזתי אז מפה פשוטה, שהיתה בעצם מין רישום פשוט של המסלול, אך זכרתי היטב את הוראותיו של הריינג'ר (הפקח) האמריקאי: "לך 2000 מטר לאורך החוף ולאורך העצים עד שתראה את השביל החוזר דרך היער. תזהה אותו בעזרת סרטי סימון מתחילתו ועד סופו."

 כאשר הגענו לחופו של האוקיאנוס, החבר'ה אצו לעבר האוקיאנוס ואילו אני, באחריותי כי רבה, המשכתי צפונה בצעדים מדודים מבלי לאבד קשר עין עם היער שלימיני... השמש נטתה לשקוע במערב, ואני לא ראיתי לא שביל, לא סימון ולא נעלים. להערכתי כבר עברתי יותר מ 2 ק"מ, אך לא ראיתי דבר. בקור רוח השמור אצלי למקרים שכאלה, כינסתי את החבר'ה לשיחת עדכון מתוך ראיית הנולד וסיפרתי להם על המצב לאשורו. סיימתי את דברי באומרי שאם לא נמצא את השביל, נתארגן בחוף ללינת לילה, עד ש... עד שהריינג'רים יתחילו לחפש אותנו. לא היה לי ספק שזה מה שיקרה, כיוון שהנהג שלי בודאי יודיע להם שלא הגענו לנקודת המפגש.

השמש התקרבה לקו האופק במערב. השמים היו צבועים בכחול עמוק, נקיים מענן. כדור האש הענק נגע במים והשתקף בהם. לרגע היינו מהופנטים. אגב, להבדיל מארץ הקודש, באמריקה הצפונית,  השמש שוקעת לאט וזוהי אשליה נוספת. מאידך, עובדה זו אפשרה לי לבדוק שוב, אולי בכל זאת נוכל לחתוך דרך היער מזרחה, אך לשווא. זה היה כאמור קיץ. היה חם ובכל זאת אספנו ענפי עצים יבשים והדלקנו מדורה כדי שנתחמם אם יתקרר וגם כדי שיזהו אותנו מרחוק. היינו קבוצה של כעשרים וחמישה איש. נשאר לנו בקבוק מים אחד וגם כמה קוביות שוקולד. למרות הרעב והצמא, המוראל היה גבוה והתארגנו לשמירת לילה בתורנות.

 הסיפור הסתיים בשלום כפי ששיערתי. עוד לפני שעבר הלילה והשמש שוב זרחה במסגרת אותה האשליה המתוקה, כבר היינו על הרכב שלנו בריאים ושלמים, עייפים ומחויכים. כאשר שאלתי את הריינג'ר שהוציא אותנו מן הלילה מדוע לא ראיתי את סרטי הסימון, לא היתה לו תשובה מספיק טובה בשבילי.

הסיפור הזה כבר מזמן מאחורי ואני הפקתי את הלקחים שלי ממנו ובכל זאת משהו נשאר לי מאז: בכל פעם שאני יוצא לניווט, חיוך גדול מתפשט על פני כשאני מוצא את התחנה. הביטחון העצמי משתפר כמובן אך לעיתים כשאיני מוצא אותה, מתגנב הספק בליבי לגבי כושר הניווט לי, התסכול גובר, אך איני מוותר, כי על זה בדיוק חונכתי. האם לא נמאס לחפש כל סופשבוע מנסרות בד משולש בצבעי כתום ולבן, או מה שנקרא בקיצור, תחנות ניווט? כנראה שלא.

 כל שבוע, כל החיים, אנחנו נמשיך לחפש אותן ביער וכדי שלא נשכח, איך הן נראות, אנו תולים אחת כזו במכונית מתחת למראה. עוד רגע ואפצח בשיר אהבה לתחנה...

 

פרק רביעי

"זה קורה שהדרך מתמשכת,
זה קורה יש ללכת, ללכת.
שום דבר לא ידוע, לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל, אבל בן אדם
זה קורה.
זה קרה שהדרך התמשכה לי
זה קרה לא ידעתי איך זה בא לי..." אלו מילותיו של שמוליק קראוס (ולמי שלא זוכר:  http://www.youtube.com/watch?v=e7-vRcj4mpg)  ולי זה באמת קורה. ממש כאן, ממש עכשיו. זה שאיני מנווט. זה ממש לא עניין של מה בך. זה לאבד משהו מהחיים ולו רק לשמחתי באופן זמני. עלי לעבד את מה שעברתי כדי לצאת מחוזק ומחוסן יותר. אף נווט אינו מתמודד עם השאלה מה מחכה לו כל פעם בדרך? באופן הכי טבעי ובהנחה שאנו נווטים רציניים, הרוצים לא רק ליהנות, אלא גם להשיג הישג משמעותי, הרי נעשה את כל מה שנדרש לקראת ניווט כדי להימנע מהפתעות. אם יש מפה של השטח נתבונן בה בדקדקנות, על אחת כמה וכמה אם זהו שטח חדש ובלתי מוכר לנו. נסתכל על התבליט, על אופי השטח בכללותו, על הפרטים שמופיעים במפה, על קנה המידה, על שנת המיפוי וגם על מי שמיפה אותה... אחר כך נקבל פרטים על המסלול שלנו: אורכו, כמה טיפוס מצטבר יהיה לנו, נצטייד  בתיאור התחנות ואם היינו רציניים באמת, אז עשינו גם עבודת הכנה שכללה: שינה טובה, תזונה נכונה ואפילו דמיון מודרך ועבודה מנטאלית. אנחנו מוכנים לצאת לשטח. האמנם?!

במקרה האולטימטיבי, כל הכנותינו עזרו. ממש ריחפנו בין התחנות. הניווט היה מצוין והכושר הנפלא שלנו הביא לכך שהמאמץ השתלם ואנחנו ממוקמים במקום אליו שאפנו להגיע. חיוך סחוט מזיעה של הקלה ושביעות רצון מרוח על פרצופינו. במקרה הטוב לא הבאנו אף הישג אליו שאפנו, אך נהנינו מאד.. במקרה הגרוע היינו פשוט כל כך "טובים ומדוייקים" שאפילו ניקבנו תחנה שלא שלנו וכמובן שנפסלנו. במקרה הגרוע באמת – רגלנו נתקעה בין אבנים 30 שניות מהזינוק ובא הסוף לניווט הזה ולכל אלה שתכננו בשבועות הקרובים.

" זה קרה שהדרך התמשכה לי, זה קרה, לא ידעתי איך זה בא לי..." עד לרגע זה איני יודע איך זה קרה לי. האם זה באמת חשוב לדעת?! האמת היא שלא. זה קרה וזהו זה. אנחנו בספורט מאתגר, כמו החיים. אדם יוצא לניווט של חייו בכל רגע נתון. לרוב האנשים, חייהם כמו ניווט במסלול נתון. אפילו את התחנות הם מכירים היטב ומגיעים אליהם בעיניים עצומות. עד שיום אחד, אדם לא שם לב לדרכו, משהו באוטומט השתבש והוא מגיע לתחנה אחרת, מבין שטעה ומתאפס על השטח מחדש ועל עצמו. בהתחלה אין לו שום מושג היכן הוא נמצא. מה לעשות? האם הוא שומר על קור רוח או שהוא נלחץ? האם לוותר על המשך הניווט או לא?  בודאי שהוא ממשיך, כי אם אין סיבה מוצדקת באמת, איך יעמוד אחר כך מול הראי ויביט בעצמנו, מול מצפונו הספורטיבי?! אז ממשיכים ומתעצבנים... מי שם פתאום את הסלע הגדול הזה באמצע הדרך?! אני לא מבין, היה צריך להיות פה שטח פתוח ועכשיו פתאום יש פה יער?! בקיצור, אני לא מוותר. אני אגיע לסיום גם אם אף אחד לא יחכה לי. אני אנצח, אתם תראו, אני עוד אנצח את עצמי!                          "דורון, מה שלומך? מישהו אותי שואל. לא משהו, אני עונה, אך עדיין הכי טוב שיכול להיות ברגע זה, כי זה מה שיש עכשיו. אני בעיקר אופטימי. יודע ש"מחר" יהיה עוד ניווט.