יצאתי לניווט וחזרתי כעבר שעה קלה. יצאתי יבש וחזרתי רטוב מזיעה. יצאתי נקי וחזרתי קצת מלוכלך ועם קוצים. יצאתי רענן וחזרתי מעט עייף אך עם הרבה אנרגיה טובה. יצאתי לניווט עם מפה חלקה וחזרתי עם מפה מקומטת. יצאתי וחזרתי. יצאתי צעיר וחזרתי כעבור שעה צעיר יותר, אך לגילי נוספה שעה. יצאתי לניווט בציפייה וחזרתי עם חוויות. לאן יצאתי, לאן חזרתי? את זאת רק אני אדע. את מי פגשתי בדרך? את מה פגשתי בדרך? האם התעכבתי בדרך, או שמא מה שעניין אותי היה לרוץ הכי מהר ולהגיע ראשון? האם חשבתי על משהו אחר בזמן הניווט, חוץ מאשר הניווט עצמו? מה העסיק את מוחי בין התחנה השנייה לשלישית? ואולי היה זה בין השלישית לרביעית?
גרמניה. מאי 2002. ניווט שליחים 24 שעות בגרמניה. הניווט הרביעי שלי באותן 24 שעות היה באמצע הלילה והיה ערפל כבד. ערפל לא עוצר ניווט. יוצאים לדרך. ערפל בלילה גרוע יותר מערפל ביום, שכן אתה תלוי לגמרי בחסדו של פנס הראש שברשותך. אז היה לי אחד כזה והוא היה אפילו טוב, אלא שאלומתו החזקה שהאירה על הערפל, כאילו האירה על קיר של בניין אפור. לא ראיתי דבר ובכל זאת התקדמתי ואפילו הגעתי לתחנות. לא לוותר. זוכרים? בשעה מסוימת כדור הארץ שהמשיך לנוע על צירו (ראה פרק קודם) הביא את איילת השחר. באירופה כמו באירופה – גם הזריחה היא איטית מאד. איפה שהוא בשני שליש של הניווט, שמעתי בכי חנוק לא רחוק ממני. עצרתי לרגע את דריכת רגלי על הענפים ביער והקשבתי. הבכי הלך והתחזק. עדיין לא ראיתי דבר. לפתע מתוך הערפל יצאה מולי סינדרלה בבגדי ניווט, נערה צעירה יפה ובוכיה. התעשתתי ושאלתי אותה לפשר בכייה. היא אמרה שאיבדה את דרכה ואינה יודעת כבר זמן רב איפה היא נמצאת. האביר שבתוכי לקח פיקוד ואמרתי לה שאעזור לה ואנווט יחד עימה. זנחתי את המסלול שלי והצטרפתי אל המסלול שלה, תחנה אחרי תחנה. בכייה פסק, בטחונה העצמי גבר והערפל... הערפל נעלם לו עם עלות השחר. כאשר התקרבנו אל משפך הסיום, כבר שמענו את הקולות של האנשים. נפרדנו בחיוך. היא רצה אל משפך הסיום ואני חזרתי אל היער להשלים את התחנות האחרונות שלי. יותר לא ראיתיה, אך זכר הערפל ההוא לא ימוש ממני לעולם.
גרמניה. מאי .2004 ניווט שליחים 24 שעות בגרמניה. שוב יצאתי אל הלילה חמוש בפנס ראש רצחני שהושאל לי על ידי ידידי הטוב ברנד. "ומה עם הבטריה שעל גבי?" שאלתי אותו טרם צאתי. "היא מלאה, אין לך מה לדאוג." אז לא דאגתי ובכל זאת, למען הסר ספק, ציידתי את האמה בידי הימנית בפנס אצבע קטן וחזק. שיהיה, מה כבר יכול להיות. אני בקושי מרגיש אותו. הניווט הלך חלק. נהניתי מאד כדרכי בקודש מניווטי לילה. במחצית הדרך, במקום המרוחק ביותר מנקודת הסיום, החווירה לפתע אלומת האור שמעל ראשי ונעלמה כלא היתה. לרגע חשבתי שחיבורי החוטים התנתקו. בדקתי אך הכל היה בסדר. לרגע היה נדמה לי שהרגשתי הקלה על גבי. הבטריה הנטענת פרקה את כל מטענה ואני נותרתי בלילה חשוך, ביער עבות לבד, כשלפני עוד לפחות שלושה קילומטרים בקו אווירי עד הסיום. לא היתה בשטח שום סינדרלה או כיפה אדומה שתציל אותי. היו רק גחליליות שהשמיעו קצת רחש בתנועתן – היו אלה הנווטים שעברו לידי ואפילו לא ראו אותי. סוף טוב, הכל טוב, הגעתי לסיום, אל תשאלוני איך. הכל תודות לפנס אצבע קטן וממזרי שקניתי פעם. לא רק שהגעתי, אפילו עברתי בכל התחנות בדרך חזרה. לא לוותר. זוכרים?
נווה שלום. שנת 1998 לערך. ניווט שליחים לילה. מקום הכינוס אולם התרבות של הישוב. מועדון ניווט דן ז"ל שהיה אחראי לאירוע יוצא הדופן הזה, נרגע רק כאשר כל הנווטים חזרו בשלום. בארץ אין כמעט ניווטי לילה ולכן גם אין הרבה סיכויים להיתקל באיזה סינדרלה באמצע הלילה. ערפל יש מדי פעם, אך רק בארץ חבוטה כמו שלנו, נמצא את המונח "ערפל קרב".
בכל שבוע יש שבת. בכל שבת יש ניווט. כל פעם במקום אחר. פעם בשנה פה ופעם בשנה כאן. רק אני נודד מדי שבת אחרי הניווטים. אני הדבר הקבוע היחיד בשטח המשתנה. באמת? לאו דווקא. מי שהייתי אתמול, אינו מי שאני היום ובודאי לא זה שאהיה מחר. ניווט לילה, ניווט ליום, ניווט למען או ניווט לזכר, ניווט ארצי או ניווט מקומי. עקרונות הניווט קבועים ורק התפאורה משתנה כל הזמן. כמו מצב הרוח שלי, לכן, כאשר תשאלו לשלומי, תקבלו תמיד את התשובה המעורפלת, שמעולם לא היתה ולא תהיה מדויקת ממנה: "שלומי הכי טוב שיכול להיות ברגע זה, כי... כי אין רגע אחר."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה