בכל יום מחדש השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב. יום יום, כבר מיליוני שנים, היא חוזרת על אותן התנועות. ניוטון וקודמיו שגילו כי כדור הארץ סובב על צירו וסביב השמש, שינו את ידיעותינו על תנועתו של כדור הארץ. למרות זאת, גם היום, שנים רבות אחרי שה"תרמית" התגלתה, עדיין נוח לנו לראות את זריחת השמש ולתפוס איזה שקיעה טובה, למרות שאנו יודעים כי אין בכלל זריחה וגם לא שקיעה. מזל שרומנטיקנים כמוני צריכים את הדבר הזה כמו אויר לנשימה.
גם אנחנו הנווטים לכודים בין זריחה ושקיעה, אנחנו אוהבי הטבע. הייתכן שיהיה נווט שאינו אוהב את הטבע?! לא סביר. יום אחד לפני הרבה שנים, לקחתי אחרי חבורה של צעירים במסגרת טיול מאורגן שהדרכתי בארצות הברית. מאהבתי הרבה את הטבע ומהיותי קצת הרפתקן, לקחתי אותם לטיול קצר בשמורת ה"רדווד" - שמורת העצים האדומים שמצפון לסן פרנסיסקו. למרות שזו היתה לי הפעם הראשונה בשמורה הזו, בטחוני העצמי, ידיעותי בקריאת מפה ועידודם של המטיילים שלהם הצעתי לטייל, הביאו אותי להוביל אותם בשעת אחרי הצהריים דרך העצים הדקיקים והיפהפיים, אל עבר חופו של האוקיאנוס האטלנטי, ממערב לשמורה. לא היה לי ספק לגבי הדרך הצרה שעברה במעבה היער. היא היתה כבושה היטב מרגליהם של טיילים שביקרו שם לפני. בידי אחזתי אז מפה פשוטה, שהיתה בעצם מין רישום פשוט של המסלול, אך זכרתי היטב את הוראותיו של הריינג'ר (הפקח) האמריקאי: "לך 2000 מטר לאורך החוף ולאורך העצים עד שתראה את השביל החוזר דרך היער. תזהה אותו בעזרת סרטי סימון מתחילתו ועד סופו."
כאשר הגענו לחופו של האוקיאנוס, החבר'ה אצו לעבר האוקיאנוס ואילו אני, באחריותי כי רבה, המשכתי צפונה בצעדים מדודים מבלי לאבד קשר עין עם היער שלימיני... השמש נטתה לשקוע במערב, ואני לא ראיתי לא שביל, לא סימון ולא נעלים. להערכתי כבר עברתי יותר מ 2 ק"מ, אך לא ראיתי דבר. בקור רוח השמור אצלי למקרים שכאלה, כינסתי את החבר'ה לשיחת עדכון מתוך ראיית הנולד וסיפרתי להם על המצב לאשורו. סיימתי את דברי באומרי שאם לא נמצא את השביל, נתארגן בחוף ללינת לילה, עד ש... עד שהריינג'רים יתחילו לחפש אותנו. לא היה לי ספק שזה מה שיקרה, כיוון שהנהג שלי בודאי יודיע להם שלא הגענו לנקודת המפגש.
השמש התקרבה לקו האופק במערב. השמים היו צבועים בכחול עמוק, נקיים מענן. כדור האש הענק נגע במים והשתקף בהם. לרגע היינו מהופנטים. אגב, להבדיל מארץ הקודש, באמריקה הצפונית, השמש שוקעת לאט וזוהי אשליה נוספת. מאידך, עובדה זו אפשרה לי לבדוק שוב, אולי בכל זאת נוכל לחתוך דרך היער מזרחה, אך לשווא. זה היה כאמור קיץ. היה חם ובכל זאת אספנו ענפי עצים יבשים והדלקנו מדורה כדי שנתחמם אם יתקרר וגם כדי שיזהו אותנו מרחוק. היינו קבוצה של כעשרים וחמישה איש. נשאר לנו בקבוק מים אחד וגם כמה קוביות שוקולד. למרות הרעב והצמא, המוראל היה גבוה והתארגנו לשמירת לילה בתורנות.
הסיפור הסתיים בשלום כפי ששיערתי. עוד לפני שעבר הלילה והשמש שוב זרחה במסגרת אותה האשליה המתוקה, כבר היינו על הרכב שלנו בריאים ושלמים, עייפים ומחויכים. כאשר שאלתי את הריינג'ר שהוציא אותנו מן הלילה מדוע לא ראיתי את סרטי הסימון, לא היתה לו תשובה מספיק טובה בשבילי.
הסיפור הזה כבר מזמן מאחורי ואני הפקתי את הלקחים שלי ממנו ובכל זאת משהו נשאר לי מאז: בכל פעם שאני יוצא לניווט, חיוך גדול מתפשט על פני כשאני מוצא את התחנה. הביטחון העצמי משתפר כמובן אך לעיתים כשאיני מוצא אותה, מתגנב הספק בליבי לגבי כושר הניווט לי, התסכול גובר, אך איני מוותר, כי על זה בדיוק חונכתי. האם לא נמאס לחפש כל סופשבוע מנסרות בד משולש בצבעי כתום ולבן, או מה שנקרא בקיצור, תחנות ניווט? כנראה שלא.
כל שבוע, כל החיים, אנחנו נמשיך לחפש אותן ביער וכדי שלא נשכח, איך הן נראות, אנו תולים אחת כזו במכונית מתחת למראה. עוד רגע ואפצח בשיר אהבה לתחנה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה