החלמתי. האורטופד בחן השבוע את הצילום המעודכן של הקרסול והודיע בחגיגיות כי השבר התאחה ורגלי תקינה. "האם אני יכול לחזור לפעילות ספורט, דוקטור?" התשובה היתה חיובית. "רק לאט לך", הוסיף ואמר. לאט לי הוא אמר ואני מבין שאני צריך להבין שקצב החלמתו של איבר פגוע בגוף, אינו תואם לרצוני לקפוץ מיד שוב למים העמוקים. אני מכריח את עצמי להיות עסוק בהקשבה לגוף. פשוט להקשיב. לומד איך ללכת מחדש מרחקים ארוכים ואחרי שאעבור את המשוכה הזו, אחזור שוב לריצה ומכאן הדרך לניווט התחרותי קצרה. כמובן שיש איזה פחד קטן שמתחיל לקנן בתוכי: ומה אם דבר כזה יחזור שוב על עצמו? עד כמה עלי להיזהר? גם על הקולות האלה אני צריך לעבוד.
אנשים יקרים. כל אחד מאיתנו מתכנן תוכניות, גדולות כקטנות ולפתע קורה משהו והתוכנית לא יוצאת אל הפועל. בקיצור, תכניות משתנות, כמאמר הפתגם העממי: האדם מתכנן ואלוהים צוחק. אולי אין המשפט הזה הולם יציאה לתחרות ניווט, אך יש בינינו נווטים הנחושים לסיים את הניווט בהצלחה, שלא לומר, לנצח בו. מנגד, האם אני אי פעם חשבתי שאחזור פצוע מהניווט ואבין ש...זהו, שאין ניווטים בזמן הקרוב?! הנה, זה אכן קרה לי ורק עתה, אחרי "שהצלחתי" להעביר את השבתות האחרונות בלי ניווט, הבנתי שזה אפשרי. יש גם חיים אחרים. חיים בלי ניווט. זה כמעט לא יאומן. זה כנראה סוד האיזון שמישהו שלח לי סימן שיש דבר כזה. "כן, אבל... אבל איך תחרות ניווט יכולה להתנהל בכלל בלעדי?!" צורח האגו שלי. "איך יתכן שתהיה תחרות ביער אודם שכל כך רציתי להיות בו בלעדי?! מדוע לא ירד גשם זלעפות באותו יום ודחו את הניווט?! בכלל, איך כל הסיפור הזה של הניווט ממשיך לחיות בלעדי?!" אני שומע את האגו שלי ואיני מאמין למשמע הקול הפנימי שאיני אוהבו. האגו מדבר ומדבר ומדבר ואינו מפסיק. "היכן הענווה שלי?! מדוע איני יכול לשלוט בו?!", נשמע בתוכי קול אחר, מפוייס, רגוע יותר...
יום אחד לא אהיה כאן יותר. אני לא יודע מה אתכם, אולי אתם תחיו לנצח, אבל לא אני ולכן קצת ענווה לא תזיק לי. העולם ימשיך להתקיים בלעדי ותחרויות ניווט על אחת כמה וכמה. הכל ישתנה. גם הפרח שרמסתי אותו בכפות רגלי שלא בכוונה תוך כדי ניווט, גם הוא כבר לא יהיה שם כדי לסלוח לי. הגעתי לנקודת זמן שבה אני מפנים דברים עמוק עמוק. איזה מזל שאחזור לנווט בקרוב, כי בזמן הניווט אני עסוק בדרך כלל רק בדבר אחד: מהי הדרך המהירה ביותר אל התחנה הבאה?
השבוע סיימתי קורס בשפת הסימנים. שפת החירשים, למי שלא מכיר את המינוח. שפה מדהימה, חשובה מאד לנו, המדברים והשומעים, כדי שנוכל לתקשר עם אלה שאינם שומעים. שפת הסימנים, מזכירה לי את סימני הניווט הבינלאומי של הספורט שלנו. עליך להכיר אותם, אם אתה רוצה להבין את תיאור התחנות. אם אינך יודע, אתה תשאל ותדע ואם אינך יודע, אתה תתמודד עם הציורים ותנסה לפענח. ברוב המקרים תצליח. סוד הפנמת הסימנים הוא תרגול חוזר. לצאת שוב ושוב אל השטח עם תיאור תחנות בינלאומי, לא להתפשר ולכתוב בצד את התיאור באופן ידני שוב ושוב עד שלומדים. תרגול, לימוד והתמדה. הפנמה ויישום.
החלמתי. או שמא עלי לומר "החלמתי?" (חית ולמד בקמץ). האם החלמה היא גם חלום? האם ניווט הוא הגשמה של חלום?! שאלות מעניינות שיישארו בינתיים בלתי פתורות. אסיים במילותיה של המשוררת סמדר שיר ואתם תיקחו אותן לאן שתירצו: "אם יש לך חלום / אל תיתן לו ללכת / לך אחריו כל הדרך / כל עוד אתה נושם רוץ אחריו / עד שיתגשם."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה