8 שבועות בדיוק לאחר 30 השניות של הניווט שבסופן שברתי קלות את קרסולי, חזרתי לנווט. ההתרגשות גדולה. כל גופי רוטט מהתרגשות. אין חזרה לניווט אחרי הפסקה מאונס, דומה לחזרה לניווט בעקבות הפסקה מרצון או אחרי פגרה של סוף עונה. יש כאן משהו אחר. כמו פגישה עם אהובה שלא ראיתיה זמן רב. פגישה מחודשת עם הנופים המוכרים של יער וחורש. פגישה מחודשת עם עצמי.
שוב ללבוש את בגדי הניווט האהובים, לחוש את המגע שלהם, לרכוס את הרוכסן במגיני השוקיים ולקשור היטב את שרוכי הנעליים. לאט לאט, בחושניות, להתמכר למגע... לענוד את הכרטיס האלקטרוני על האמה ואת מצפן האצבע על האגודל, את סרט הזיעה לשים על הראש, את תיאורי התחנות בתוך נרתיק הפלסטיק על יד ימין ו... לעצור לרגע ולבדוק אם לא שכחתי כלום. בהליכה מאוששת לצאת אל נקודת הזינוק, לקבל את המפה ולצאת לדרך. שוב מפה ביד, איפוס עצמי, מיקום וקדימה אל התחנה הראשונה. לא, לא בריצה מהירה, אלא איטית, כי הרגל מאותתת לי: "אני מחלימה, קח אותי לאט". הניווט היה טוב. לא שכחתי לנווט מן הסתם. השטח אינו מזמין – הרבה אבנים וטרשים מאלצים אותי מלבד הרגל המחלימה, לעבור להליכה. אחרי כעשר דקות מופיעים העקצוצים בפלג הגוף העליון, אליהם כל כך התגעגעתי. העקצוצים המבשרים את בואם של אגלי הזיעה שכה אהובים עלי.
תחנה ועוד תחנה ועוד תחנה. לנקב ולהמשיך הלאה. להתרכז כל פעם מחדש, להפעיל שוב את שרירי הניווט הן ברגליים והן בראש. רגלי המחלימה משתפת פעולה. אמנם כואבת, אך "זה טבעי" – כה אמר האורטופד. במשפך הסיום פרקתי את הכרטיס האלקטרוני, אך לא התפרקתי. ידעתי שעברתי את המשוכה, שחזרתי לעצמי אחרי שמונה שבועות. 8 – מספר מעגלי, נצחי, אינסופי שלא נגמר אף פעם. כמו ספורט הניווט מחיי. אחד הרווחים שלי מן הפציעה האחרונה הוא שמעתה יהיו גם הפסקות של ניווט מרצון ולו רק למען האיזון בחיי לטובת הנאות אחרות המשרתות אותי, כי אני יודע שהחיבור הזה הוא חיבור נצחי ואינסופי.
דווקא משום כך ובנקודת זמן זו, אחרי שפטריית העשן הענק שנגלתה למולי על הר הכרמל בעת סיום הניווט ברמת הנדיב, כבר נעלמה בינתיים אל תוך דפי ההיסטוריה, אני יודע כי לכל דבר בעולם, גם אם הוא נצחי, יש נקודות של משבר, של ירידה לצורך עלייה, של שריפה לצורך התחדשות, של איבוד חיים בצורה הטרגית ביותר מול חיים חדשים של אחרים, של עצב מול שמחה ושל חוסר אונים לעומת בטחון ודבקות במטרה.
פרק שמיני ואחרון בבלוג שלי לעת עתה. דבר לא מובן מאליו. לא הבלוג הזה שהתחייבתי אליו פעם בשבוע וגם לא העובדה שאת או אתה קוראים אותו עכשיו. שיר קטן לסיום:
יש בלוג של זף, ויש בלוג של ערן,
יש בלוג של גיא ויש בלוג של דן.
יש בלוג של זיו,
שאף פעם לא מכזיב
מן הבלוג האחרון שלו אני שואל משפט מרומם:
"רוצה רק לרוץ בטבע עם מפה , רק אני והטבע - חי צומח דומם".
ועד שאחזור שוב לכתוב מדי פעם או באופן קבוע בבלוג הנקרא דורוניווטרון
תודה לכם הקוראים על האיפוק שגיליתם ובינתיים, שלום ולהתראות מדורון.
